שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ההישג האמנותי והרעיוני של יצחק לאור

"אהבת עולם", שבו גיבוריו חיים בחלל ריק ולא יכולים להתמודד עם הכיבוש, הוא אחד הספרים המורכבים והחידתיים ביותר שנכתבו במקומותינו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

לפני חודשים אחדים ראה אור "אהבת עולם" בהוצאת ידיעות ספרים. זהו רומאן רביעי של יצחק לאור (קדמו לו "עם, מאכל מלכים", 1993, "ועם רוחי גווייתי", 1998, ו"הנה אדם", 2002). עד היום לא זכה הרומאן לתגובה ביקורתית כלשהי, שלא לדבר על תגובה הולמת את ההישג האמנותי והרעיוני שהושג בו. "אהבת עולם" התפרסם זמן קצר לפני פרשת פרס לנדאו הידועה, ומסיבה זו, אפשר לומר, "נקבר" תחת המפולת שנגרמה על ידי אותה פרשה. הדברים שלהלן נכתבים על סמך ההנחה שהגיע העת להפרדה מלאה ככל האפשר בין פרשה זו — יהא יחסו של כל אחד מאתנו אליה אשר יהיה — לבין הערכים הספרותיים והרעיוניים הבלתי מוטלים בספק הגלומים ביצירת לאור בכללה וברומאן החדש הזה בפרט. שאם לא כן, אנחנו מאבדים במו ידינו יצירת פרוזה עשירה, עתירת דמויות, רעיונות ומצבים, הנבחנים בעין חודרת של סופר ואיש הגות מן הבולטים שבקרבנו. האם המערכת הספרותית הישראלית משופעת בעשירות כזו שיש בה כדי לאפשר או "להצדיק" בזבוז תרבותי מעין זה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ