סיפור |

בן גוריון, ואן גוך ואימה באמסטרדם

"הוא עמד, מקיף במבטו את כל השטח, והרגיש שהדם מתחיל לזרום מהר יותר בעורקיו והראש מאבד ממשקלו ומתחיל להסתחרר", סיפור קצר

לאוניד פקרובסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

מקרה באמסטרדם

1. "עכשיו זה בדיוק הזמן להיזכר ביצחק בָּאבֶּל," הוא חשב לעצמו, ואימץ את זיכרונו. כן, הנה השורות המפורסמות האלה: "שום מתכת לא יכולה לחדור לגופו של אדם בצורה כה מצמררת, כמו נקודה שמוצבת בזמן הנכון". והייתי מוסיף: גם במקום הנכון, אם זה נוגע לחיים. ושהמקום הזה יהיה אמסטרדם.

הוא ירד באלנבי לכיוון אבן גבירול, ונכנס לאחד ממשרדי הנסיעות. מצדו השני של השולחן, ליד מסך מחשב, ישבה בחורה כבת עשרים, עם שפתיים מלאות המכוסות בנדיבות באודם בצבע פטל. היא לעסה מסטיק. המבט שלה היה מזלזל וחסר סבלנות, והעיד על כך שממש לא אכפת לה מהלקוח. הוא התגבר על הסלידה שלו מגסות הרוח השולטת בכל מקום, ועל הרצון שלו להסתובב וללכת, ובכל זאת התיישב מול הבחורה.