סיפור מומלץ |

הווילון

"רגע ארוך מפריד ביננו. לבסוף היא פוצעת את השקט". סיפור מאת הזוכה בפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ"

אייל דוידוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אייל דוידוביץ

אני יושב על כיסא העץ שבמרכז החדר ומתבונן ארוכות בחלון שמולי. אני שומע מאחורי את המפתח נאבק בחור המנעול, את דלת הכניסה נפתחת ואת הפסיכולוגית נכנסת לדירה בנעלי העקב שהיא כה שונאת לנעול. היא צועדת הישר אל חדר השינה בלי לומר לי מלה ומתחילה לפשוט מעליה את הבגדים. היא מוזגת לעצמה כוס מים ומתיישבת על הספה מולי בחזייה ובתחתונים בלבד. היא מחכה כמה רגעים ולבסוף אומרת, אז אנחנו נישאר ככה? בשתיקה? אני לא עונה. אני מבינה שמשהו מטריד אותך, היא ממשיכה, אבל אם לא תיתן לי איזושהי נגישות להציץ פנימה לא אוכל לעזור, היא לוגמת את שארית המים ומניחה את הכוס על השולחן הקטן שבינינו. אנחנו חייבים לעשות את זה עכשיו? אני שואל, עדיין מביט בחלון שמאחוריה. אך היא מצפה לתשובה אחרת. אני עוצם את עיני ועונה בחוסר רצון, אני רוצה להפסיק את הטיפול. אני לא אגיד שאני מופתעת ואני עצובה לשמוע, היא מדקלמת. קיוויתי שאוכל להעניק לך מקום בטוח, קיוויתי שנצליח ביחד. היא עוצרת לרגע. אוף אני כזאת גרועה, שכחתי שוב מה אני אמורה להגיד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ