חלומות משובשים |

קטעי פרוזה פיוטית על עזה


"רופא הלב שמטפל בי כבר לא מורה לי דבר זולת להפסיק לכתוב את יומניו של כפר מת". תירגם מערבית גיא רון־גלבֹּע

נאצר רבאח
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נאצר רבאח

1.

מאחורי חומת בית הספר היסודי, כאשר התלמידים הסתדרו בטורים כדי להצדיע לדגל, פשטו הילדים הקטנים ביותר את עורות החתולים החיים. הם תלו את הפרוות על מוטות ארוכים וסבבו סביב לבית הספר, צווחים ביללה מתמשכת. האבות והאמהות, שהבינו כי בניהם הפכו לחתולים, זרו מלח ברחובות השכונה כדי להפיג את ריח ההעדר. פעם אחר פעם כיבסו את בגדי הילדים שהוכנו לחג אשר לא יבוא. עיוור שהאזין במקלט הרדיו שלו למשחק חוזר, אמר לרצים סקרנים: אל תמהרו, המשחק הסתיים בהפסד לשתי הקבוצות. אבל הם לא הבינו את הבדיחה. גנבו את המקלט שלו והשאירו אותו מקלל את השופטים. באותם ימים לא שתנו לבנו לתלונת הקירות על הדם הרב שעליהם. מי ישים לב לקירות מתלוננים? באותו בוקר לא מצאנו את הבתים, במקומם רק תלי מלים אדומות שהושלכו כמו בגדים מטונפים על המדרכות. גם להם איש לא ייחס חשיבות. בני זוג המשיכו — ללא קירות — בחייהם הרגילים. אפילו הביאו לעולם ילדים אחרים שפשטו עורות חתולים נוספים בתוך בית הספר. רופא הלב שמטפל בי כבר לא מורה לי דבר זולת להפסיק לכתוב את יומניו של כפר מת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ