שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"הארכיברית" נע בחוסר מנוחה בין השירה לפרוזה

ברומן הראשון של המשוררת ענת לוין יש מגרעת אחת: כל כולו מצטייר במשך הקריאה כמערכה בלתי־מוכרעת הניטשת בין הפרוזה לשירה

עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

הארכיברית
ענת לוין. הוצאת אפיק, 214 עמודים, 65 שקלים

מעטים הכותבים שנעים בנינוחות בין עולמות השירה והפרוזה; כשאני חושב על כתיבה עכשווית, שמותיהם של נורית זרחי, שמעון אדף ואלמוג בהר עולים בדעתי. הסיבה לכך היא ששירה ופרוזה הן מחוות נבדלות לגמרי, ואף על פי שהן נסמכות על אותו חומר גלם — השפה הכתובה — הן פועלות בו ובאמצעותו באופנים שונים בתכלית. הפרוזה מבקשת לעצב סיפור, ולפיכך משתמשת בעלילה ובדמויות; זו פעילות ארכיטקטונית ביסודה, שמעמידה מבנה המשובץ בנופם של מבנים אחרים: פוליטיים, חברתיים, פסיכולוגיים, אידיאולוגיים ולשוניים, ופעמים רבות כל אלו גם יחד. היא מבקשת לומר דבר מה על המציאות שמחוץ ללשון, על האופן שבו אנשים (אך לא רק אנשים) נעים בעולמנו, ועל האופן שבו כוחות חזקים מהם מעצבים את בחירותיהם.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ