אני מקדש את השבת, מקדש את הבריאה, והכדור בוער

כשאור יקרות מציף את חלל בית הכנסת, אני יודע שאני מתהלך בין המתים. אני אומר לעצמי, אני "דחליל" בשדות האושר של אלוהים. סיפור קצר

קהלת הורביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קהלת הורביץ

וְהָלְכוּ כֻּלָּם וְהָלְכוּ אֵיזֶה זְמַן עַד שֶׁהָיוּ רוֹאִים [מֵרָחוֹק] אֶת הָאִילָן וְהִסְתַּכְּלוּ וְרָאוּ, וְהִנֵּה אֵין הָאִילָן עוֹמֵד בְּמָקוֹם כְּלָל כִּי אֵין לָאִילָן מָקוֹם כְּלָל וּמֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, אֵיךְ אֶפְשָׁר לָבוֹא אֵלָיו?
(ר' נחמן מברסלב)

כשאור יקרות מציף את חלל בית הכנסת, אני יודע שאני מתהלך בין המתים. אני אומר לעצמי, אני "דחליל" בשדות האושר של אלוהים. הרב, החזן, משתפך בתפילה, מבקש רחמים על העתיד לבוא, מתנועע קדימה ואחורה כמו נדחף בידי כוחות מנוגדים. בחוץ השקיעה מדממת יופי בצבעי הקשת, חמורים מדומיינים נושאים משאות באופק, ייתכן ומישהו ינק את הים לקרבו, אלוהים אולי, עכשיו הוא נפוח ומוריד דמעות על בניו שהלכו בשבי. גם אני רוצה להתפלל, לקרוא בספרים הקדושים. אני פותח סידור ולא מבין מילה, כאילו אני קורא בספרי מתים. אני רואה שיירה של כלבים טמאים, צמאים ורעבים, העוברת בנביחות בין שורות המתפללים. אחד מהם תוחב לפיהם ספרים קדושים כמו היו נתחים של בשר טרפה, הם משתתקים ועוזבים. כמו דיבוק רב־פרצופי הם עפים דרך החלון, מנפצים זגוגית אחת, עגלת אש בשדות הקרח של השמים, שעכשיו כבר השחירו לחלוטין.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ