שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פצע, חיזיון לילי ותיאטרון: המחזה הראשון של רונית מטלון

גיבורות "הנערות ההולכות בשנתן" מתגוררות במעון פוריטני ובלילות הן מהלכות בשנתן. מה רואות או לא רוצות לראות העיניים העצומות שלהן?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

הנערות ההולכות בשנתן
רונית מטלון. הוצאת רסלינג, 
110 עמודים, 58 שקלים

מי שתאב לפוליטיקה של זהויות, לדרמה שיש לה התחלה, אמצע וסוף או לפענוח מיידי, עשוי להתאכזב מהמחזה של רונית מטלון. האקספרימנטליות שמתקיימת בשולי המחזאות הישראלית אין בה כדי להקהות את האתגר שמציבה יצירתה החידתית ורבת היופי: 14 תמונות, רצף ריטואלים בימתיים, שבהם אנחנו מתחקים אחר סיפורן של חמש נערות ממעון הבנות על שם אודט דה ויטו. מיהן הנערות האלה שעל סף ההתבגרות, שסהרוריותן מערערת את המנגנון כולו: עמרם, נכה מלחמה ומפקח תמידי; אודט, הפטרונית העיוורת, פצועת המטבח, ובנה הנרצע, דוד. האם הנערות מהלכות בשנתן כתגובה למעשה נפשע או שמא הליכתן היא שמניעה את המעשה? מיהו הקורבן, את מי מענישים, מהי המרמה ומדוע בחרה מטלון לעשות אותנו שותפים לחיזיון הלילי? חזרתי וקראתי במחזה — מצחיק, פיוטי ועוכר מנוחה — כרויה למקצביו המהפנטים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ