"שטוקהולם": נעה ידלין מתנסה בזיקנה

בספרה, ידלין מפרקת את המיתוס הישראלי של "חברוּת ארוכת שנים" וחושפת איך נאמנות ותיקה גורמת לחבורה מכובדת של בני 70 להתעלל בגופה

עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

שטוקהולם
נעה ידלין. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 415 עמודים, 89 שקלים

תחושה של עונג מציצני ומסוכן מלווה את הקריאה ברומן החדש של נעה ידלין, והיא מתגברת ככל שהספר נמשך למחוזות מקאבריים ואפילו פרוורטיים. ידלין מציגה ב"שטוקהולם" דמויות נורמליות למדי, שיוצרות לעצמן סיטואציה לא־נורמלית בעליל, וזו יוצאת בהדרגה מכלל שליטה. אולם החריגה הזאת אינה מוצגת באופן מוסרני וגם לא מאיים: אף על פי שהיו רגעים לא מועטים במהלך הקריאה שבהם שיפשפתי את עיני בתדהמה ואפילו בזעזוע, מתוח על הרומן קו של הומור, רגישות וחמלה. אלו מאפשרים לגיבוריו — ולקוראים עמם — למצות את האופי הסאטירי של המהלכים הרדיקליים שמוצגים בו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ