סיפור

ד. ב. מדברת

"מוזרה בתי, משהו לא עלה כשורה. אם תלוי בי הייתי יולדת אותה חזרה פנימה, פנימה", סיפור מפיה של דבורה בארון מאת נורית זרחי

נורית זרחי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית זרחי

לפעמים חודר ריח הים חריף כל כך פנימה, עד שאם אעצום עיניים ארגיש שאני שם. לא, לא על החוף אלא ממש בקרקעיתו.

זמן ארוך לא ראיתי אותו, האמת שכחתי כבר מתי.

זמן ארוך לא יצאתי מפתח הבית. ואם תשאל למה, בעצמי איני יודעת, הנפש לא מגלה לי.

ציפורה בתי יורדת לחוף, אוספת אצות וצדפים. אל תדברי עם אנשים, אני אומרת לה והיא מביטה בי. מוזרה בתי, משהו לא עלה כשורה. אם תלוי בי הייתי יולדת אותה חזרה פנימה, פנימה. עד כמה פנימה? עד שאני נערה, שיער העורב שלי ארוז כמגדל על ראשי. איך נראיתי? דומה לרחל מן המקרא, אמר אבי הרב. הוא, שלא ברוח הזמן לימד אותי כל שאני יודעת. אחר כך בעיר הגדולה, מפי אחי למדתי, יושבת עם חבריו בחדר הקטן הטחוב והם מתווכחים בריתחה. העולם עולה באש, הם אומרים, הכל עולה בלהבות. לכן אני כאן, האם אני באמת כאן? שם, בחצרו של אבי הרב, היו אנשי העיירה מסתופפים גברים גם נשים, עטופים, שלא כדרך החלוצים פה, בבגדים מהוהים כהים. קרן שמש יחידה חודרת מבעד לענן, מפזרת פתיתי אור אפרורי. עצום עיניים ותראה את הנצנוצים שהוא משליך בעלי העצים, בשלוליות. מרבית האנשים הללו, כל אלה באים לאבי שיפתור את בעיותיהם. פרנסה לא מצויה, חולי ושאלות חבוטות שבין אדם לקונו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ