המלכוד הנאפוליטני של אלנה פרנטה

משהו חלול בלבו של "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו": הדמויות לא מתפתחות ולא משתנות והאידיאולוגיה לא מעמיקה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית מטלון

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו (החברה הגאונה: שלישי)
אלנה פרנטה. תירגם מאיטלקית: אלון אלטרס. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 426 עמודים, 98 שקלים

אז מה קרה לאלנה וללילה, גיבורות הרביעייה הנאפוליטנית של אלנה פרנטה, שהפכו להיות כמדומה, אחייניות של קהל הקוראים, אם לא למעלה מזה?

אלנה, עלי להודיע בתדהמה, ממשיכה לא לצחצח שיניים בערב. אף על פי שיש לה כבר שתי ילדות! והיא צורחת עליהן. בתשעה מתוך עשרה מקרים, אלנה צורחת על הילדות שלה. גם לילה צורחת על הבן שלה. בלי הכרה היא צורחת עליו ולפעמים אפילו חובטת בו כמו שצריך. אותו ילד שחשבנו שהוא בנו של נינו האגדי, האהוב החמקמק, והתברר, או לא לגמרי התברר, או חשבו שהתברר (מי חשב?) שהוא בעצם בנו של סטפנו, בעלה האוויל, האוראנגוטאן מהמעדנייה. טוב, היא עזבה את הבעל, לילה, הלכה להיות פועלת במפעל נקניקים כזכור, מה שמעלה בנו את הסברה שאולי הקשר העמוק בחייה של לילה הוא לא לגמרי לגברים או לאלנה, אלא לגנאלוגיה של הנקניק: מהמעדנייה ישר למפעל עצמו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ