פטישים עליך, יונתן

ברומאן הביכורים שלו "רק שנינו" מספר אלחנן ניר את סיפור המאבק של הציונות הדתית ביצירה האמנותית ועל מקומה של התרבות באליטה החדשה שלה. מסקנתו קשה ומאכזבת

רונן שובל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונן שובל

רק שנינו, רומאן, מאת אלחנן ניר, הוצאת הספרייה החדשה, 2017, 198 עמודים

פעם נהוג היה לומר בלגלוג שיש לימין שלושה אנשי רוח: אורי, צבי וגרינברג. ואמנם, ההזדהות הפוליטית של ביאליק, עגנון, גם של אצ"ג הצעיר, ואחריהם של אלתרמן ומשה שמיר, צמחה בחוגים חברתיים שיצאו מהשמאל. אולם הזהות היהודית־ציונית של הגותם ותחושת האחריות הלאומית שלהם היתה קרובה מאוד לעולמו הרעיוני־רוחני של מה שנהפך ברבות השנים לימין. בשונה מהם, המשוררים והסופרים הקנוניים שקמו בדור שאחריהם התנכרו במידת־מה לעיסוק בזהות היהודית־הציונית ובסוגיות של בניית אומה והתמקדו בביקורת נוקבת על הרעיון הלאומי העברי. מגוון יצירות חשובות קידמו דה־קונסטרוקציה פוסט־מודרנית של הזהות הקולקטיבית הלאומית.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ