סיפור

אם יניח פרצה בשמיכתו תגיח יד עַפְרִית ותיגע בגופו

פרק הפתיחה של "הימים" מאת טַאהַא חוסיין. תרגום מערבית ומבוא: אלמוג בהר

טַאהַא חוסיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
טַאהַא חוסיין

הוא לא זוכר את שמו של אותו היום, ואינו יכול להניח את אותו היום בחודש ובשנה שאלוהים הניחו בהם, ואף אינו יכול לזכור באיזה זמן מאותו היום היה זה, אלא רק בקירוב.

ולמיטב הבנתו הזמן ההוא היה זמן השחר או הדמדומים של אותו היום. וזאת מכיוון שהוא זוכר שפניו פגשו באותו הזמן משב רוח שהיה בו משהו מן הצינה הקלה שלא נגע בה חום השמש. והוא חושב כך מכיוון שאף על פי שאינו זוכר באמת אם היה זה זמן האור או החושך, הוא זוכר פחות או יותר שכאשר יצא מן הבית פגש אור שלֵו, רך ועדין, כאילו החושך אופף חלק משוליו. זאת ועוד, אולי זה נובע מכך שהוא זוכר בקירוב שכאשר פגש רוח קלה זאת ואור זה לא חש סביבו בתנועה ערה ועזה, אלא הרגיש בתנועת היקיצה מן השינה או ההתכוננות לקראת התנומה. ואם נותר לו מזמן זה זיכרון ברור וגלוי שאין סיבה להטיל בו ספק, הרי שזה זיכרון הגדר הזאת אשר קמה לפניו עשויה קנה סוף ואשר בינה ובין דלת הבית לא הפרידו יותר מכמה צעדים קצרים. הוא זוכר גדר זאת כאילו ראה אותה אתמול. הוא זוכר שקני הסוף של הגדר היו גבוהים מקומתו והיה לו קשה לדלג מעליהם אל מה שמעבר לגדר. והוא זוכר שקני הסוף של גדר זאת היו קרובים זה לזה ממש כאילו היו דבוקים זה לזה, ולא יכול היה להסתנן דרך הקשרים בתוכם. והוא זוכר שקני הסוף של הגדר הזאת התמשכו משמאלו עד למקום שלא ידע את סופו, והתמשכו מימינו אל קצה העולם מצד זה. והיה קצה העולם מצד זה קרוב, שכן הוא הסתיים בתעלה שאותה הכיר מאוחר יותר, כעבור כמה שנים, והיה לה בחייו — או יש לומר בדמיונו — רושם עצום.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ