סיפור |

ברנטיאוש: וידויו של השוחט דוב־בער וסופו כפי שסיפר לי סבי

סיפור מאת שאול טשרניחובסקי. ההדיר שלמה צוקר

שאול טשרניחובסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שאול טשרניחובסקי

אינני יכול לסבול עוד. אני מרגיש שאני יוצא מדעתי.

וטוב המוות מן החיים, עייפה נפשי להורגים!

יום יום באות חדשות מרות ובשורות רעות. אוזניים תְּצִלֶּינָה ושערות סומרות.

התפשטו גדודי קוזקים של חמיל [חמלניצקי] הרשע וְהַקֵּדָרִים [הטטרים] והיוונים [האוקראינים, בני הדת הפרבוסלבית] שמצד אחורי הנהר דְּנִיֶפְּר ואשר מאחור ה"מפתן", ועושים הריגות גדולות ביהודים. החריבו כמה קהילות קדושות ונהרגו כולם על קדושת השם במיתות משונות ומרות: קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים. וקצתם, קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות וּדְרָכוּם בסוסים. וקצת [חלק מהם] פצעו בהם פצעים הרבה, שלא יהיה בהם כדי להמית, והשליכום בחוץ, שלא ימותו מהרה, ופרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים. ונשים מעוברות, בקעו בטנן והוציאו [את] העובר וחבטו בפניהן, וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן, והניחון כך בחיים, ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן, שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו ילדים בדדי אמותן. וקצת ילדים תחבו בשפוד וצלום אצל האש והביאום לְאִמּוֹתָן, שיאכלו בהם. ושחטו ילדים בחיק אִמּוֹתָם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ