פרק מממואר |

בוא ואשק לך, בנִי האדם

עפולה בשנות הארבעים של המאה הקודמת נותרה בזיכרוני כעיירה מנומנמת עם כביש אחד שנקרא כביש ירושלים, שם התגוררנו בבית קטנטן עם חצר ריקה מדשא ועץ רימון אחד בכניסה קרוב לפשפש אפור שאף פעם לא נסגר. פרק רביעי של ממואר שכותב הסופר דניאל כהן־שגיא על ילדותו, ובמרכזה אמו, המשוררת בשפה הגרמנית נטי בולסלב

דניאל כהן־שגיא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דניאל כהן־שגיא

כשאמי, המשוררת נטי בולסלב, הניחה לעת ערב את המחבת על הפתילייה במטבח הקטנטן בעפולה ושפכה לתוכה את תוכנן של הביצים שנותרו במקרר הקרח הישן, היא זימרה באוזני את המלים "בוא ואשק לך, בני האדם", שירו הנפלא של המשורר ש. שלום ללחנו של המלחין יהודה אורן. זה היה המשפט היחיד שזימזמה מן השיר. אף פעם לא רעבנו שם, אבל חיינו בצמצום. עפולה בשנות הארבעים של המאה הקודמת נותרה בזיכרוני כעיירה מנומנמת עם כביש אחד שנקרא כביש ירושלים, שם התגוררנו בבית קטנטן עם חצר ריקה מדשא ועץ רימון אחד בכניסה קרוב לפשפש אפור שאף פעם לא נסגר.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ