חלון אחורי

הפחד שזו הפעם האחרונה

אני בן למעלה מחמישים, ואמא שלי, ילדה קטנה ובודדה בשם שמסי שנולדה בעיר העלומה גולפייגאן, יושבת על הכורסה המרופטת של בית האבות העגמומי וגוערת בי בדאגה אינסופית

יוסי אבני לוי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יוסי אבני לוי

היא יושבת על כורסה מרופטת ומביטה בי בתועפות של דאגה. עיניה שקועות וכבויות, היד שלה רועדת. כתמים כהים ראשונים כבר צצים עליה, ספק סימנים של דקירות מזרק ספק נשיכותיו של הזמן. ובקול החורק הזה שלה, הקול האהוב עלי ביותר בעולם, היא גוערת בי כמו פעם, "אל תאכל עוגות, יוסינקה. שהשונאים שלך יאכלו עוגות. אתה תשתה כל בוקר מיץ לימון עם פשתן טחון. הילדים הקטנים שלך צריכים אבא צעיר ובריא. אחרת ייקחו לך אותם".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ