בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלון אחורי

הפחד שזו הפעם האחרונה

אני בן למעלה מחמישים, ואמא שלי, ילדה קטנה ובודדה בשם שמסי שנולדה בעיר העלומה גולפייגאן, יושבת על הכורסה המרופטת של בית האבות העגמומי וגוערת בי בדאגה אינסופית

4תגובות

היא יושבת על כורסה מרופטת ומביטה בי בתועפות של דאגה. עיניה שקועות וכבויות, היד שלה רועדת. כתמים כהים ראשונים כבר צצים עליה, ספק סימנים של דקירות מזרק ספק נשיכותיו של הזמן. ובקול החורק הזה שלה, הקול האהוב עלי ביותר בעולם, היא גוערת בי כמו פעם, "אל תאכל עוגות, יוסינקה. שהשונאים שלך יאכלו עוגות. אתה תשתה כל בוקר מיץ לימון עם פשתן טחון. הילדים הקטנים שלך צריכים אבא צעיר ובריא. אחרת ייקחו לך אותם". כל ימי אני פוחד מהרגע בו אפרד מהאשה האינסופית הזאת שיצרה ממני בובת טיט של עליות גג. כשהייתי בן שבע או...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו