ממואר |

יש אל אחד, ושמו איציק אברג'יל

בעת שריצה עורך הדין לשעבר דניאל דרבקין עונש מאסר, הוא כתב הגיגים ורשימות בפנקסים קטנים שנהג לקנות בקנטינה של בית הסוהר ושהחזיק בכיס הקדמי של החולצה הכתומה. עתה הם מתפרסמים בספרו "פנקסי חרמון"

דניאל דרבקין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דניאל דרבקין

אסיר צעיר שבו נתקלתי באחת הנסיעות שלי לבית משפט במהלך המאסר (בילינו לילה באותו תא במעבר "השרון". בדיעבד, איני נתקל בקושי מיוחד לכתוב ולקרוא ולחזור ולקרוא ולגלגל על לשוני שוב ושוב את המשפט הזה: בילינו לילה באותו תא במעבר "השרון". זה אירע בפועל וזו עובדה. עובדה לגבי עצמי, עברי, זהותי כאישיות שעוצבה מכל מה שעברתי בחיי. ובה בעת, ישנו רגע שבו אני נבעת. ממש. כאילו מדובר באדם אחר, חיים אחרים, עולם שאין לו שום קשר אלי, למי שאני, למציאות חיי, לאתמול ולמחר. אני ולא אני... מול ה"מעברים" הללו, רגעי האתנחתא משיגרת המאסר. כשאני חושב על זה, במשך קצת יותר משנתיים, תרתי לא מעט בארץ הישימון של מעברי השב"ס, רשת העורקים נטולת הצבע שבה אדם מועבר ממקום למקום כחבילה מבלי שיהא בכך כדי לחרוג מכללי התקינות הפוליטית: מעבר צלמון [צפון], מעבר קישון/ג'למה [חיפה], מעבר השרון [שפלה], הטרמינל [מרכז]. רק בדרום ובמגרש הרוסים בירושלים לא הייתי. ראיתי כל כך הרבה ופגשתי כה רבים: שקופים, מחוקים, מסוכנים, רגילים לגמרי [שכניך לרחוב או למשרד]. כאלו שחוו את השבר הסורי־אפריקאי על נשמתם העלובה וכאלו שפערו אותו בנשמותיהם של אחרים. ולכל אחד סיפור שניתן לספר לא רק בשביל להעביר את הזמן... ואין מי שישמע, שיספר, שיאיר בחזרה פנימה. גם אני לא שמעתי. שקט, מחנק, פרצי צחוק, שיחות, יללות, צעקות, ייאוש, תקווה, תיק תק, תיק תק, תיק תק. זה מה שיש), בחור בן תשע־עשרה שבילה חלק ניכר מנעוריו במוסדות לעבריינים צעירים, שיתף אותי, כששנינו לא הצלחנו להירדם והזמנתי אותו לסיגריה, באפיזודה מחייו: באחת התקופות שבהן שהה במוסד סגור, במהלך טיול משותף לכמה מהמוסדות הללו, ביניהם מוסד מקביל לבנות, הוא ניגש לאחת הנערות מן העבר השני של המראה, טִינאייגֶ'רִית בת חמש־עשרה או שש־עשרה, ושאל אותה לשמה. כך בדיוק ולא יותר, גם אם אינספור שדים התרוצצו במוחו וגופו שרץ הורמונים מחמת החסך באינטראקציה עם בנות המין השני. בדרכו המגושמת הוא ניסה לפלרטט, "להתחיל" אתה. ואילו הנערה הביטה בו והשיבה ברצינות תהומית: "יש לך שלוש שניות להזדיין לי מהעיניים או שאני דוקרת אותך". ככה, לאור היום, בין הבניאס לסבסטיה, באמצע הטיול השנתי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ