מריו קוטליאר

מנואל התעורר באחד הבקרים עצוב. עצב רב חשה אמו למראה המבט שנשא עמו הילד בן השמונה.

היא עצמה רחצה אותו כדי לשמח את לבו. אך עיניו השחורות של מנואל הוסיפו להבריק. בדי עמל קישטה למענו את הפרוסה בריבה כפולה ומכופלת. מנואל התמיד בבכיו החרישי ולא נגע בלחם. אמו שלא הבינה במה הדברים אמורים, חיבקה אותו ואמרה:

"השמש סוף כל סוף זרחה, בן. בוא נצא. אני אקח אותך לגן, ותוכל לשחק עם החברים. תראה שעד שאחזור, תרגיש טוב יותר".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ