עם מותו של עמוס עוז |

בן אצולה

כמו זלדה, עמוס עוז לא היה סופר של תלונות ומחאות על ילדות מקופחת, אלא של חרדה מפני דיכאון, שיגעון ואובדנות, של מאבק על שפיות, על תבונה ועל אצילות נפש. בזה הוא מייצג את הכיוון הלא מטופח של כתיבה אחראית ובוגרת בספרות הישראלית

חמוטל בר־יוסף
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חמוטל בר־יוסף

הכרתי את עמוס עוז בשנות עבודתי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. בישיבות המחלקה הוא היה שומר על סבר פנים מהורהר ושתיקה לאורך כל הוויכוחים הסוערים, הנרגזים לעתים. ואז, לאחר שכל האחרים אמרו את דברם, היה אומר בנימה רכה וענווה מאוד משפטים ברורים אחדים שהציעו פתרון פשוט, חיובי ויצירתי לבעיה. קל היה לראות שעל הכתפיים האלה יושב ראש אחר. קל לזהות את הראש הנדיר הזה לא רק במסות ובמאמרים של עמוס עוז אלא גם בכתיבתו הספרותית.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ