עם מותו של עמוס עוז | סיפור |

התן בארצותיו

"חייתי חיים אציליים. ראשי תמיד נישא מעל העדה כולה. יוצא דופן הייתי מבטן ומלידה. אמי נפחה נשמתה בעת שבקענו מבטנה. חמישה ולדים, אני הייתי האחרון. עת נשלפתי אל העולם היא כבר יצאה ממנו". סיפור מאת אורין מוריס

אורין מוריס
אורין מוריס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורין מוריס
אורין מוריס

(מוקדש לזכרו של עמוס עוז, בימים ארוכים וחמים)

אני חסר צורה עכשיו; רגל נשואה למרומים. ראש שמוט לצד אחד וגוף מוטה לאחר. לחולפים על פני ייתכן שדומה אני לסימן־שאלה. שהרי מהו גופו של המת אם לא סימן שאלה לממשיכים בדרך, מיצג מוזר מוטל בצד כביש. רגל אחת שבורה, מצביעה על ענן, ושלוש אחרות מקופלות אלי גוף. פרוותי עשירה ואפורה. או לפחות היתה כזאת בתמונה אחרונה. יש לשער שזה מכבר היא לובשת גוונים אחרים. חיות השדה ותולע הארץ כבר נוברים ותולשים במה שפעם היה בשרי. עכשיו אני בתהליך של היעשות להם. אכן, כמה מתמיה הוא הדבר הזה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ