שלושים למותו של עמוס עוז |

מי שקורא ספרים כדי לרשום להם ציונים

טעם אישי של מבקר, של דן מירון, יכול להזמין קוראים להשוות, לחשוב, להרגיש, להתווכח. אבל בשביל זה צריך לכתוב את המלה הקטנה "לדעתי", וקצת לתת לה לנשום. תגובה למאמרו של דן מירון על עמוס עוז שהתפרסם כאן בשבוע שעבר

נסים קלדרון
נסים קלדרון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נסים קלדרון
נסים קלדרון

1. דן מירון מגיש לעמוס עוז גיליון ציונים: ליד "מיכאל שלי" הוא רושם את הציון 9, ליד "לגעת במים, לגעת ברוח" — 3 מינוס (או במלים "בירא עמיקתא"), ליד "קופסה שחורה" — 2 מינוס (כי "רומאן קיטש" הוא דירוג יותר נמוך מ"בירא עמיקתא", או שמא הוא דירוג טיפה יותר גבוה? אולי 3 פלוס?), את "סומכי" הוא מדרג 1 פלוס ("כמו חסמבאי"), את "סיפור על אהבה וחושך" 9 פלוס (אבל שרק לא נחשוב שזה ברמה של תומס מאן, מדגיש מירון), ואז שלושה ספרים ביחד זוכים בציון סיטונאי אחד — "לדעה אשה", "אל תגידי לילה" ו"אותו הים" — שלושתם 1 מינוס ("שיממון"). מישהו התרגש מ"אותו הים"? מישהו חשב ש"סומכי" הוא יופי של ספר? מישהו קרא ודירג אחרת? מישהו לא קורא ספרים כדי לדרג אותם? לא בבית ספרנו. לא אצל המנהל הזה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ