לא צלבני, לא כנעני, לא משיחי, לא גלותי. הומניסט

יש הרבה קווי דמיון בין אלבר קאמי האלג'יראי־צרפתי לעמוס עוז. צלקת ילדותם וגם הדלק שהניע את יצירתם היו נפילתו בקרב של אביו של קאמי והתאבדותה של פניה קלוזנר, אמו של עוז. השניים נזקקו לבשלות אישית וספרותית כדי להעז ולהתחיל להתמודד עם חווייתם המכוננת ולעצב את חייהם במו ידיהם. שניהם היו יפי תואר, ברוכי כישרון, נערצים במולדתם ומעבר לים ואינטלקטואלים אמיצי לב שיצאו נגד הזרם, וכונו "בוגדים" בארצותיהם. שניהם כוננו מה שאפשר לכנות "הומניזם ים תיכוני"

דוד אוחנה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דוד אוחנה

בצילום משנת 1945 של בוגרי הגן מרחוב צפניה בכרם אברהם בירושלים נראים ילדי השכונה מאושרים. מלחמת העולם השנייה הסתיימה זה עתה ובתוך שלוש שנים יעזבו החיילים הבריטים ותוכרז המדינה החדשה. אלוהים ריחם על ילדי גן פנינה ששמם נישא למרחוק: הפילוסוף אבישי מרגלית (שורה עליונה, שלישי משמאל), הפיסיקאי חוקר הסרטן יצחק קלזון (שורה עליונה, ראשון משמאל), ולידו עודדה, הילדה שעמוס עוז (שורה שנייה, שני משמאל) היה מאוהב בה. בניגוד לילדי גן מרחביה האליטיסטית, הגן שניהלה אמו של יגאל ידין, היו ילדי גן פנינה פסיפס של גלויות, אידיאולוגיות ובתים דתיים וחילוניים. זו אותה שכונה עלובה שעמוס עוז היטיב לתארה בפואטיות צ'כובית. לימים יתורו ילדים אלה אחר דרך לגיבוש זהות קולקטיבית עצמאית. דני רובינשטיין מספר שילדי הגן אמנם עזבו את כרם אברהם, אך כרם אברהם מעולם לא עזבה אותם.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ