האיש שהחמיר יותר מדי עם עצמו

ספרו של ישעיהו תדמור, מחנך ופרופסור לחינוך, הוא סיפור חיים שאין בו הצירוף האוקסימורוני המתעתע "רומאן אוטוביוגרפי". הוא כולו אוטוביוגרפיה המוּנעת מהרגשה של חשיבות עצמית וטראומה, במקרה שלו כמה טראומות

ניצה בן־דב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניצה בן־דב

חינוך — מהו לי? מאת ישעיהו תדמור, הוצאת סטימצקי, 2018, 477 עמודים

סוגת האוטוביוגרפיה כבשה את עולם הכתיבה. הספרות היפה והספרות הדוקומנטרית מלאה בה. א"ב יהושע הכריז ב-2004 שכנראה כבר לא יכתוב רומאן אוטוביוגרפי (דבר שבדיעבד התבדה), כי לדעתו, "מי שכותב רומאן כזה חייב שתהיה לו הרגשה של חשיבות עצמית, שהוא חשוב והדברים שקרו לו בחיים חשובים, או שהוא חווה משהו טראומטי שחשוב לו לספר עליו". בכך הדגיש יהושע את עדיפותו כסופר על פני סופרים אחרים, המשתמשים בחומרי חייהם המוכנים והמזומנים להם לצורך כתיבת רומאנים בעוד הוא כסופר ממציא נרטיבים ועלילות פרי דמיונו. בהזכירו חוויה טראומטית כמניע לכתיבה ותחושת חשיבות עצמית רמז לעמוס עוז, ששנה קודם לכן פירסם את "סיפור על אהבה וחושך" שבמרכזו עומדת הטראומה של האם ששלחה יד בנפשה בדמי ימיה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ