ממואר | אבא מסתתר בספרים

כשמתרחקים מהעיר, לנפש צומחות כנפיים וגם הגוף יכול לעוף. עוד חרוט בי הביקור שלנו בחיפה, כשהתארחנו אצל הצייר צבי מאירוביץ' ואשתו עזת העיניים, הסופרת יהודית הנדל, שכתבה אז את "רחוב המדרגות": הנה אני נטוע ליד מאירוביץ', שישב ומרח צבעים עם אגודל ומכחולים על קרטון שצייר במיוחד למעני. פרקים מתוך ממוּאר

איל מגד
איל מגד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איל מגד
איל מגד

אבא מסתתר בספרים הנכתבים בעשן מאחורי דלת ההזזה בחדר המאולתר, שבמקורו שימש כפינת אוכל. את שולחן הכתיבה שלו עטף מעין נוֹגה, פולש אל העיר האפורה, אל החיים האפורים שלנו. רחשו סביבו מוזות ודמויות דמיוניות. הוא היה שליטם הבלעדי, ולשום אֵלָה מכשפת ורושפת לא היתה שם דריסת רגל. בתירוץ של חיפוש משהו לקרוא הייתי מתמהמה בין הספרים המצטופפים על המדפים, שואף פנימה את השמות, את האופיום המזוקק מאותיות; כל ספר מאלה שהקיפו את אבי היה אבן חן בכתר הספרות, אלמנך של הסחות דעת. חדר העבודה שלו הוא מין מעבדה של אלכימאי, המולידה חיים שמחליפים חיים. אבל לא באמת. את מי הוא חושב שהוא מרמה? — לא אותי. הגיבור המזדמן, זה המגיח מהסימטאות הנפתלות של עלילות הקנאה והנקמה, מנאפופי הנימפה המתרחשים פעם בבַית השכן ופעם בקצה העולם, הוא האבא שאני מכיר; זה הכבול בעבותות אל חייו, שצער העיר והיעדר היופי הנופי הפך אותם לחרופים. נדמה לי שאני היחיד שאת עיניו הוא לא יכול לאחֵז. כשאני שוקע ב"דו קרב" או ב"האקדח" — בכתב ידו הזורח מערימת הדפים, שאותם היה מעניק לי לפני מסירת הספר לדפוס — אני יכול לנחש, שבסוף הוא לא באמת ינקום באהובתו הבוגדנית, ובמי שמאיים לגזול אותה ממנו. מוטב שיכתוב עוד על הקיבוץ שלנו, עלינו, אני חושב. אינספור פעמים מיררתי בבכי עם הילד יוסי, הצונח שוב ושוב אל הצרורות הארוזים על הרצפה, קורע את עצמו מאביו, הגורר אותו בכוח מחדרם בעת עזיבת הקיבוץ. אבל במקום לכתוב את קורותינו הוא בורח בתואנות שווא לניקרגואה, או לחופים שאליהם נשאה אותו רוחו בעולם התחליפי; ולכן מוטב שיעסוק בכל דבר אחר, רק לא בהטעיה הזאת. איך הוא לא רואה, שהספרים רק מפריעים לו לחיות. ומדוע הוא מתחפש פתאום לפקיד בעירייה, או לסוכן ביטוח, למנהל חשבונות או לסטטיסטיקאי מתוסכל? מה לו ולהם. למה ככל שהשנים מתקדמות הוא יותר ויותר מתרחק; מילא ממני, אבל בייחוד מעצמו. רק בין חרכי חומת הבדיה הוא מציץ לפעמים. לא ממש הוא — שזוהרו פנימי, כיהלום — אלא התכונות שעל פני השטח, שמהן ברר בייחוד את הביישנות, המבוכה, ההנמכה העצמית, את היותו נטע זר.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ