תחרות הסיפור הקצר תשע"ט | הסיפור הזוכה במקום השני | דוד שלי, סמסון

קראתי את "תולדות השיגעון" כשבני משפחתי התקשרו ואמרו שהדוד ברח מבית המשוגעים. היינו בחופשה, עסוקים לגמרי בעניינים שלנו. נו, אבל הוא בַּרְחָן, אמרתי להם בטלפון הנייד. לא רציתי שיפריעו לנו, ואולי לא רציתי שיפריעו גם לו. הייתי צריכה לחשוב על זה שבריחה מהסוג הישן, זאת שהיתה בעיני שאגה של אריה, קריאת תיגר, דרישה תקיפה לצדק ובאופן כללי מעשה מעורר השראה, כבר לא היתה אפשרית במצב שבו היה כשפגשנו אותו, אבל לא חשבתי

אילנה רודשבסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אילנה רודשבסקי

1.

אנשים באו, הלכו, נשאו פנימה ארגזים מלאים לחם גבינה וחלב, דחפו את הדלת לפנים ובעטו אותה לאחור. מהמקום שבו עזבה אותה הבעיטה, הדלת נמשכה אל המשקוף מכוחו של קפיץ שקבוע בה, עד שנשמעו טריקה ותקתוק נעילה, ואז שוב דחפו אותה מבחוץ או העבירו כרטיס מבפנים, ושוב ננעלה, וכן הלאה.

העולם נגלה ונשמע בפעימות. היו טנדר, משאית, ואשה בחצאית עבה שערמה משטחי ביצים ובנתה מהם מגדל של פסים אפורים ולבנים על האספלט. מעבר חצייה קר, שפתיים צבועות מעלות אדים מפצירות בו, קדימה ז'וליק, המדרכה מחכה לנו. זברה דוהרת, שיכונים דהויים לאורך שדרות רחבות. פסים פסים, חיתוכים חיתוכים, הבזקים מקוטעים צרים נערמים אחד על השני עד גובה המשקוף.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ