סיפור מאת נורית זרחי | מעבר לקווים

עבדתי אז בצער בעלי חיים, הייתי מגיעה לקפה הבוקר עם כלבים אחדים שהיה עלי להעביר מתחנת הקליטה לנטושים, למכלאה.

— הי, צער, היה קורא אלי בעל בית הקפה. כמו תמיד?

הייתי מתיישבת באותו מקום קבוע ליד הדלת. הוא היה מגיש לי את הקפה שלי ולפני הכלבים מניח קערת מים.

אנשים מסוימים היו מעקמים את האף, כנראה מטעמים היגייניים, אבל היו כאלה, כמו שתי הגברות שישבו דרך קבע בשולחן הסמוך, שהציגו עצמן לפני והיו מתלבלבות לכלבים שלי.