סיפור מאת נורית זרחי | מעבר לקווים

"הי, צער, היה קורא אלי בעל בית הקפה. כמו תמיד? הייתי מתיישבת באותו מקום קבוע ליד הדלת. הוא היה מגיש לי את הקפה שלי ולפני הכלבים מניח קערת מים. ככה הכרתי את הגברת עם השיער הכחול ואת הרזה עם האפודה, שהיו שותות שם קפה יחד מדי בוקר". סיפור מאת נורית זרחי

נורית זרחי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית זרחי

עבדתי אז בצער בעלי חיים, הייתי מגיעה לקפה הבוקר עם כלבים אחדים שהיה עלי להעביר מתחנת הקליטה לנטושים, למכלאה.

— הי, צער, היה קורא אלי בעל בית הקפה. כמו תמיד?

הייתי מתיישבת באותו מקום קבוע ליד הדלת. הוא היה מגיש לי את הקפה שלי ולפני הכלבים מניח קערת מים.

אנשים מסוימים היו מעקמים את האף, כנראה מטעמים היגייניים, אבל היו כאלה, כמו שתי הגברות שישבו דרך קבע בשולחן הסמוך, שהציגו עצמן לפני והיו מתלבלבות לכלבים שלי.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ