במלאות מאה שנה להולדתו ושלושים שנה למותו של בנימין תמוז |

בתחום הגבעות והנחלים ואדמת־החומר החרושה והבית המסתורי, האדום

"ובכן, כך הגעתי לארץ־ישראל. במגפיים, באפודת צמר גסה, שונא בננות ולא יודע עברית... [---] אני חי כאן למעלה מחמישים שנה, אבל את היותי מוטל בארגז של טיח לא שכחתי אף פעם". בנימין תמוז כגולה בארצו

נורית גוברין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נורית גוברין

הכרתי את בנימין תמוז וכתבתי לא פעם על יצירתו. נפגשתי עמו באחוזה בירנטון, באזור אוקספורד שבאנגליה, כששהיתי, כמותו, כחוקרת־אורחת במקום. הזמנתי אותו להתארח בקורס שלי באוניברסיטת תל אביב, "ילדוּת בנוף ארץ ישראל", שבו לימדתי כמה מסיפוריו. תשובותיו לשאלות הסטודנטים היו חסרות סבלנות ואף למעלה מזה.

כידוע לכל מי שהיה לו קשר עמו, הוא לא היה איש קל. וזאת בלשון המעטה. היה קשה להתחבר עמו, לשוחח עמו. תמיד בשיחה עמו הרגשתי צורך "לעמוד על המשמר", להיזהר שמא אהיה מטרה לחיצי לשונו העוקצנית, שמא יאמֵר משהו שיפגע, שיעליב. חשתי שכדאי לשמור מרחק.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ