במלאות מאה שנה להולדתו ושלושים שנה למותו של בנימין תמוז |

ואז הוא קרא לעצמו אנטון הארמני

היה לתמוז חוש שישי לגבי מה שאפשר לכנות הפנטסטי שיודע איפה להיעצר. הוא העיד על עצמו שהוא כתב "סיפור ערוך בדברי הבל, בדיות ושקרים, אגדות לתינוקות רצופות קינים והגה והי". אבל בדייקנות ובאלגנציה של אתלט מיומן הוא היה נועץ סיף בלב הבדיות האווריריות שלו ועושה אותן ארציות עד להביך

נסים קלדרון
נסים קלדרון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נסים קלדרון
נסים קלדרון

מפעם לפעם אני נזכר במלים "אנג'יוקסיל, תרופה נדירה". הן כמו רוח מרעננת במקום דחוס. ואני כבר יודע שהן יגררו אחריהן גם את המלים "סיפור אנטון הארמני". קראתי את תמוז במשך השנים, אבל את שני הסיפורים האלה, שהוא כרך יחד כנוסח א' ונוסח ב' של סיפור אחד ששמו "לירושלים", אני זוכר במיוחד.

מעולם לא פגשתי את תמוז. חבל. הייתי מחפש בו איזה אנטון ארמני, שהיה, כך הוא כתב, "שיכור ממוצא ארמני, בנם של נכבדים נוצרים, שנשתבש". אני לא חושב שהייתי שואל מה לו ולארמני הזה. לא שואלים סופר שאלות כאלה. אולי רק הייתי שואל אותו למה בחר לתאר איש משובש באמצעות המלה הכל כך תקינה, הכל כך לא משובשת, "שנשתבש".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ