במלאות מאה שנה להולדתו ושלושים שנה למותו של בנימין תמוז

תמוז נתן לנו את הרשות לבכות

הילד הבודד, העורג לידידים, היה למבוגר שרבים הם ידידיו, איש אוהב חברה, מארח למופת ומעודד יוצרים צעירים בראשית דרכם. אבל עמוק בתוך הנפש נותר בשלמותו הגלעין של הערגה, שנולדת מתחושת בדידות יסודית ובסיסית, רגש תוסס שדוחף קדימה מיצירה ליצירה, ואין מנוח

רות אלמוג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

אינני חוקרת ספרות ולא בדקתי את מה שאני עומדת לטעון, ובכל זאת אסתכן ואומר, שלפי תחושתי העמוקה "חולות הזהב", קובץ הסיפורים הראשון של בנימין תמוז, הוא רגע של מִפנה בספרות העברית של המאה העשרים. אין לי ספק שהיתה לו השפעה אדירה — אולי לא לגמרי מודעת, ואולי אפילו סודית וחשאית — על בני דורי. בעיקר אני חושבת על יהושע קנז ו"מומנט מוסיקלי" שלו, על יעקב שבתאי ו"הדוד פרץ ממריא", על הסיפורים הראשונים של גדעון תלפז, ואולי אף על עמוס עוז.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ