ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתנהג במתיקות

טסתי 4,000 קילומטר, לפסטיבל בוריס האוס באירלנד, כדי לפגוש את מרטין איימיס, "הילד הרע של הספרות האנגלית" בעל הקול העמוק והמחוספס, ההומור הממזרי וחדות האבחנה וההבעה — קול שהוא קטגוריה משל עצמו

דור שלטון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דור שלטון

אני הולך בתוך אחוזה מהמאה ה-18, שתי כוסות מים בידי, ונכנס לחדר מעוטר ציורי שמן, כורסאות עתיקות ופסנתר כנף. אני מניח את הכוסות על השולחן ומתיישב לצד מרטין איימיס. טסתי 4,000 קילומטר, לפסטיבל בוריס האוס באירלנד, כדי לפגוש אותו: את אבי הספרותי מאלביון. איימיס הוא האיש שלימד אותי, יותר מכל סופר אחר, את אהבת הקריאה והכתיבה באנגלית. לבוש ז'קט כחול ומשקפיו תלויים על עורפו, "הילד הרע של הספרות האנגלית" (כינוי נדוש שתמיד החמיץ את הנקודה) כבר מתקרב לגיל 70, וסימני הגיל ניכרים בפניו ובתנועותיו. אבל כשהוא מדבר, זהו אותו קול עמוק ומחוספס, אותם קדנצות ומקצבים, הומור ממזרי וחדות האבחנה וההבעה שליוו את עבודתו מאז הרומאן הראשון שלו, שיצא ב-1974. הקול של איימיס הוא sui generis, בקטגוריה משל עצמו, בלתי ניתן לחיקוי (ורבים ניסו). נפגשתי לראשונה עם הקול שלו לפני שמונה שנים: ניגשתי למדף המתאים בספריית האוניברסיטה כדי לקחת עותק של "ג'ים בר המזל", ספרו הראשון של אביו של מרטין, קינגסלי איימיס, והבחנתי לצידו בעותק של הרומאן "המידע" (The Information). קראתי את המשפט הראשון: "Cities at night, I feel, contain men who cry in their sleep and then say Nothing. It's nothing. Just sad dreams. Or something like that...".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ