שלושים שנה לתחרות הסיפור הקצר | אף אחד לא כותב ככה היום

במלאות 30 שנה לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" התקיים בשבוע שעבר בתיאטרון הסמטה ביפו ערב שבו חולקו פרסים לזוכות בתחרות השנה, ולצדם, כמה מן הזוכים בתחרות בעבר — ריטה קוגן, יונת רום ועילי ראונר — העלו זיכרונות על הרגע שבו שלחו את סיפורם לתחרות. עילי ראונר, שסיפורו "אגוניה" זכה בתחרות בשנת 2001, סיפר על כניסתו לעולם הספרות דרך השער של מוסף "תרבות וספרות". להלן דבריו

עילי ראונר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עילי ראונר

לֹא נַאֲמִין עוֹד בְּדָבָר.

[...]

חַבְּקוּ אוֹתָנוּ אֶל לִבְּכֶם שֶׁלֹּא נָמוּת.

(תמיר גרינברג, 17 בספטמבר 2001)

חזרה לשנת 2001: לשיר שפורסם באותה שנה. אני זוכר במעורפל שיר אחד, נכון יותר פתיחה לשיר שקראתי במוסף "תרבות וספרות", שנפתח בשורה "לא נאמין עוד בדבר", שיר שכתב תמיר גרינברג בתחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2001. אני זוכר שקראתי את השורה הפותחת של השיר בטעות: בפַּתָּח, ולא בשווא. "לא נאמין עוד בַּדבר", קראתי (או רציתי לקרוא), לא נאמין עוד בַּדבר עצמו, בכוליות עצמה; במקום שהשיר הגה בצורה ישירה יותר: לא נאמין עוד בְּדבר, בדבר כזה או אחר, לא בזה ולא בזה ואף לא בזה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ