ממואר | האדם בחייו הוא מת מתנועע

"קיץ בהר כנען, כתיבה מהבוקר עד הערב. הזמן קצוב, אבל הוא עוד צעיר, בן ארבעים ומשהו, ומותר לו לשכוח את מותו. עם שוך היום ייכנס לסימקה הבוהקת החונה למטה ויירד לטבול בכינרת. הוא עדיין נדהם מתחושת החופש שמעניקה המכונית: איך בבת אחת היא הופכת למכונת זמן; איך הניידות הַזמינה באופן בל ייאמן מאפשרת לו להתאבק בעפר העבר, ולהיות לרגע המאושר באדם". קטעים מתוך ספר בכתובים

איל מגד
איל מגד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איל מגד
איל מגד

מי הבריכה ההררית שחורים ועצובים, אבל השמים המשתקפים בהם בְסוף הדמדומים ארגמניים כגלימתו של נזיר זקן (סמוּך על מקלו, פנכת אורז קשורה לצווארו), בצילום שנשלח אלי ממיאנמר. גם את שִגרתו של אבי בעולם שמעבֵר אפשר לדמיין כנזירית, יחידית. אך אין בה בדידות, אני מקווה. בהליכה היומיומית המבודדת, המרוכזת בָאיִן ובָהלאה, בַשום מקום, בְאי ההתייחסות — כלומר בָעיקר — הוא מפצה על ההפסדים שצבר, מאַפֵס את חייו, אפשר להגיד, מרוקן אותם מתוכן. זו העצה שהוא נותן לי: לֵך אחרַי, הנח למתים לקבור את מתיהם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ