איל מגד
איל מגד
איל מגד
איל מגד

מי הבריכה ההררית שחורים ועצובים, אבל השמים המשתקפים בהם בְסוף הדמדומים ארגמניים כגלימתו של נזיר זקן (סמוּך על מקלו, פנכת אורז קשורה לצווארו), בצילום שנשלח אלי ממיאנמר. גם את שִגרתו של אבי בעולם שמעבֵר אפשר לדמיין כנזירית, יחידית. אך אין בה בדידות, אני מקווה. בהליכה היומיומית המבודדת, המרוכזת בָאיִן ובָהלאה, בַשום מקום, בְאי ההתייחסות — כלומר בָעיקר — הוא מפצה על ההפסדים שצבר, מאַפֵס את חייו, אפשר להגיד, מרוקן אותם מתוכן. זו העצה שהוא נותן לי: לֵך אחרַי, הנח למתים לקבור את מתיהם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ