עם מותו של שמעון בלס | מתחת לשמי התכלת

את ספרו של שמעון בלס "חורף אחרון" קראתי בעניין מיוחד, משום שזיהיתי שתיים מדמויות המשנה שבו. הגיבור, אנדרה סורל, הוא בן־דמותו של הקומוניסט היהודי־מצרי אנרי קוריאל, שנרצח בפאריס במאי 1978. רבים מקווי דמותו של אחד מחבריו לקוחים מחייו של אלי לבל, חברי מ"מצפן", שייסד בפאריס עם הלבנונית לילה קאדי את כתב העת הסוציאליסטי־מהפכני "חמסין"

אהוד עין־גיל
אהוד עין-גיל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אהוד עין־גיל
אהוד עין-גיל

כמה אופייני לשמעון בלס, שבצניעותו כאילו חיכה כמה שבועות לאחר מות ידידו ועמיתו ששון סומך, כדי לא לגזול ממנו את זרקורי במת ההספדים. וכי מה עוד ייכתב עכשיו עליו, שגם הוא כסומך יליד עיראק, קומוניסט לשעבר, יהודי־ערבי, פרופסור לשפה וספרות ערבית, סופר, עורך ומתרגם.

היכרותי עם בלס היתה בעיקר כקורא. בשנות השישים היו הורי מנויים על ספרי "ספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד", וכך קראתי כבר כנער את הרומאן הראשון שלו "המעברה", שיצא לאור ב-1964. שנה־שנתיים אחר כך הייתי אני למנוי על כתב העת "קשת" בעריכת אהרן אמיר, שהתפרסמו בו סיפורים ומאמרים שכתב בלס, למשל הסיפור "דרך פרידה" בגיליון העשור 1968-1958 המצוי עדיין בספרייתי, שקראתי אותו לאחר גיוסי לצבא בקיץ 1968. באותו גיליון התפרסמו גם שני מאמרים שהשפיעו עלי מאוד, אם כי לא בהכרח בכיוון שחשבו עליו כותביהם: מאמרו של נסים רג'ואן "ערבים על ערבים — הערכות עצמיות וביקורת עצמית", והמאמר של ז'קלין כהנוב "עם שיבה למזרח".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ