סיפור | גולדנברג

"ככל שחלפו השנים הוא רק הלך והתרחק. שנים חיפשתי את הפנייה שתביא אותי אל דודו האמיתי, לא זה שמופיע בטלוויזיה. האיש במסך, דודו טופז, הוא יצירה מפוארת של דודו". סיפור מאת יונתן אנגלנדר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יונתן אנגלנדר

"כאשר אותו, מה שמו, דודו... טופז, אמר את האיוולת, את דברי ההבל ורעות הרוח שלו, כל הקהל שעמד אמש פה הריע!" — כיכר מלכי ישראל, 1981

מבחינתי הוא תמיד על רקע וילון הקטיפה הצהוב של הבמה. מואר בספוטלייט, קולו מוגבר ברמקולים, מקיף אותנו מכל הכיוונים. הקיום שלו מוגבל לדברים שאמר ועשה על הבמה הזאת. הזיכרון שלו הוא רק מה שנכנס בפריים של המצלמה. השנים מאחורי הקלעים, בנסיעות ברחבי הארץ, בארוחות במסעדות יוקרה או בשיחות אינטימיות במשרד הן רק ההכנה לדבר האמיתי: תשעים הדקות מהרגע שנורת ה"שידור חי" נדלקת ועד למוות שהוא כיבויה. כל האירועים האחרים קיימים בארכיון, אוקיינוס, דודו על הבמה הקרחון. ככה גם, אני חושבת, הוא היה דורש שנזכור אותו. כל מה שקרה לאחר מכן, קרה במציאות. אבל דודו לא פעל במציאות, הוא פעל בטלוויזיה. הדבר ההוגן הוא לזכור אותו ברגעים היפים ביותר שלו. כשאני עוצמת עיניים, הוא מופיע על הבמה, הממלכה שלו, מאופר ומחויך. גבירותי ורבותי, קהל נכבד.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ