דניאל כהן־שגיא
דניאל כהן־שגיא

לאחר המעבר מעפולה, שאירע ערב מלחמת השחרור, התגוררנו בדירה בת שלושה חדרים בקומה השלישית ברחוב ארלוזורוב 54. בבית הסמוך בקומה השנייה גרה משפחת מרדיך ולה בן שקראו לו רני. הם היו אנשים עשירים מאוד במושגים של שנות החמישים של המאה הקודמת. האבא נהג במכונית אמריקאית מדגם קרייזלר והיו לו מגרש גרוטאות מברזל בדרום תל אביב. היו לו עסקי נדל"ן בבלגיה שהרבה איני יודע עליהם אלא ממה שרני נהג מדי פעם להתפאר בפני. הם היו משפחה דתית ומסורתית ואבא שלו נהג להרביץ לו עם חגורה כל פעם שסירב ללכת אתו בשבתות לבית הכנסת. כל הדיירים שמעו את צעקותיו שבקעו מדירתם בשבת בבוקר. המריבות היו קשות וניסיונותיה של בלה אחותו הגדולה לשכנע אותו להצטרף לאביהם לא הועילו. ידענו שהכל ייגמר בחדר השירותים, לשם נסחב רני והושכב בכוח על גב האסלה הסגור ואביו הצליף בחגורה על ישבנו. את אמו לא שמעו, בקושי ראו. ידעו שהיא נוכחת בדירה הגדולה שלהם, אבל לבד מצל של אשה בחלון הסלון, תמיד עטויה בצעיף כהה על ראשה, אף פעם לא ראו אותה בבירור, גם לא במכולת של לייזר. איש לא ראה אותה מורידה את האשפה או יורדת במדרגות, אלא רק כשמר מרדיך המתין לה בסבלנות במכונית הקרייזלר שלו. רק אז ראו אותה נחפזת על נעלי עקב, קפוצת פנים, בשמלה שחורה, בדרך כלל כפופת קומה וידה מחזיקה בכוח בצעיף שעטתה על ראשה מחשש שהרוח שנשבה בחודשי החורף תפגע בתסרוקתה המנופחת. בעונת הקיץ דיווח לי בנה רני על שהותה בבית מרפא בשווייץ.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ