משפחה היא, לעתים, מצב של לא לבלוע ולא להקיא

הסופרת ג'ואן דידיון, ששכלה את בעלה ואת בתה היחידה בשנה אחת, "שנה של מחשבות מופלאות", כפי שקראה לממואר שכתבה, מתארת את הריסוק של כל מה שמכונה בפינו "נורמליות". איריס לעאל מרחיקה לכת ממנה

יהודית רותם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יהודית רותם

לא העזנו לדעת, מאת איריס לעאל, הוצאת עם עובד, 2019, 240 עמודים

כותרת ספרה של איריס לעאל, שככל כותרת היא שורתו הראשונה, מצהירה: "לא העזנו לדעת". אז מה לא העזנו לדעת? ש"ככה זה" כשמתאבלים? שהאבל מתגשם באינסוף צורות? שלעיתים הוא קיצוני יותר, איום הרבה יותר משצפינו בסיוטינו?

מושא האבל של הספר הזה הוא "הילד של כולנו", שזה עתה יצא מכלל נער וכבר נהפך למי ש"במותו ציווה לנו את החיים", ומותו מערער את כל אותן נוסחאות מוכרות, שנהפכו לסיסמאות שגורות. כתיבתה היפהפייה של לעאל, העשירה במטפורות, הרותחת מכאב, היא פיצוי מה על הקושי, אך אין זה העניין: לעאל אינה מחפשת להקל על קוראיה. היא מתאכזרת אלינו כמו שהיא מתאכזרת לעצמה. היא כותבת בגוף ראשון ובלתי אמצעי אל בן זוגה הנוכח בספר כאחת מדמויותיו וכנמען המוזמן לשמוע את הסיפור, כפי שהוא מסופר מפיה. את בן זוגה היא מכנה בלי חשש מדרמטיזציה, "לב חיי", אך בעצם, אל עצמה היא כותבת.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ