אברהם בלבן

אחד מספריו הלא־מובנים ביותר של עמוס עוז היה הרומאן השלישי שלו "לגעת במים, לגעת ברוח" (1973). גם חסידיו המובהקים התקשו להבין איך אחרי הישגים מובהקים כ"מיכאל שלי" (1967) ו"עד מוות" (1971) פירסם עוז מעין רומאן פנטסטי, שגיבורו מתרומם מן האדמה ופורח באוויר כדי להציל את חייו מן הנאצים. דבריו של דן מירון, לפיהם המעבר מ"מיכאל שלי" ומ"עד מוות" אל "לגעת במים, לגעת ברוח" כמוהו כצניחה פתאומית של מטוס לתוך כיס אוויר שעומקו אלפי רגל ("איך יכול עמוס עוז להורות דרך למישהו?", תרבות וספרות, 26.1), אופייניים ליחסה של הביקורת לרומאן. והשאלה המעניינת היא איך יוצר צעיר בשיא כוחו נקלע ל"תאונת דרכים ספרותית" כזאת?

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ