ממואר | תזכרי שאין עוד מלבדו

איך אפשר להכחיש את המופת הזה; את האיחוד של גוף ונפש המתרחש בינינו. אנחנו לא מדברים, כמו כל העולם, על הנגיף והמגיפה, אלא על פצעינו. זה מה שתמיד קיוויתי שיקרה. וזה קורה

איל מגד
איל מגד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איל מגד
איל מגד

כמה שבועות אחרי שספרי על חיי אבי יצא לאור השלמתי עם אמי. השלמתי אתה בבת אחת, בלב שלם, אחרי שגמרה אומר להשלים עם הספר — שהופעתו גרמה לה כאב רב — כנראה בעקבות פגישה עם המקובל שהגיע אליה במיוחד מהמושבה מגדל. בחודשיים שעברו מאז לידת הספר התעניתי בנגעי עור שהתפשטו על זרועותי, רגלי וגבי, פושטים ולובשים צורות שונות ומשונות, מגרים לגירוד בעיקר לפני השינה, ולא חדלים להציק גם אחרי שסָכים אותם במיני משחות ומרקחות. בד בבד עם השלמתה עם הספר, שאותו היא פחדה לפתוח, הופיעו נגעים דומים ומציקים גם על גופה של אמי. וכך, משהתברר באות ומופת שלקחה על עצמה את פצעַי, הרגשתי לראשונה בחיי שהיא מבטלת את עצמה, והמשאלה עתיקת היומין שלי מתמלאת. אחרי שתיקה ממושכת ומעיקה שהשתררה בתקופה האחרונה קיימנו שיחה ארוכה, שבראשיתה אמרה כמה היא שמחה על האהבה שאני מקבל מקוראי הספר, ואף ציטטה שתי מכרות שאמרו לה שהיא יכולה להתייחס אליו כמתנה שקיבלה ממני, והשיחה עמדה בסימן פיוס שכמותו לא זכור לי מעולם בינינו. זו היתה הנחת היחידה שאותה חוויתי מאז הפרידה מהספר, שבארבע שנות כתיבתו ידעתי הרבה רגעי אושר.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ