תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תש"ף | לא בדיוק — סיפור מומלץ

בכל ביקור הוא היה מספר לי בפנים זורחות סיפורים משעשעים על הילדים. שישה הריונות, שש לידות ושישה ילדים. בחגים הייתי מקבלת תמונות שלהם, מסודרים בשורה לפי הגובה, ובמוצאי החג הייתי ממהרת לקנות מסגרת יפה ולסדר על המזנון בסלון. אם קיטר על אשתו הוא היה שומר על חיוך מקניט ואני הקפדתי להצמיד חיוך תואם כדי שלא יהיה לרגע טעם מר

ענבל שלומי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ענבל שלומי

כשהתגרשנו הסרתי את כיסוי הראש, וכשהוא התחתן שוב שמתי סרט ראש, שמקובל בחוגים שמרניים פחות. אשתו השנייה, אסתר, חבשה פאה צפופה עם פוני שמסתיר מעט את העיניים וזנב סוס מבריק עשוי בקבוק. בכל פעם שאסתר היתה בהריון אני עליתי במשקל. הוא היה מספר לי בחיוך איך היא שולחת אותו לספק לה חשקים קפריזיים והוא ממלא אותם בהכנעה. באחת הפעמים כשהגיע אלי ביקשתי גם אני שיביא לי מהדרך איזו קפריזה בפיתה, אך ממבט פניו כשנכנס בדלת הבנתי שלא אעשה זאת שוב. בהריון הראשון אני זוכרת אותנו יושבים במרפסת הסגורה הקטנה שלי, שהיתה לא מזמן שייכת לשנינו. חתכתי אבטיח והכנתי לנו קפה קר עם שתי קוביות קרח בכוסות גבוהות. אהבתי לשמוע את הקרח מתנגש בדפנות הכוס, מצלצל את נוכחותו. כאשר לא הגיע, חסכתי מעצמי את הקרח כדי ליהנות מהשקט שבחרתי בו. שמתי יד על בטני והוא שם את ידו מעליה ושאל "למה רחלי? למה ההתעקשות על בטן ריקה? יכול היה להיות כל כך פשוט ונפלא". "הכל כבר נפלא", עניתי, אבל ידעתי שזה לא יניח את דעתו, "דיברנו על זה מיליון פעם, אין טעם להיכנס לזה שוב". הכנסתי את ידו מתחת לחולצתי מקווה שיחליק אותה מטה ויגאל אותי מתאוותי. השמש החלה לשקוע ואנחנו ישבנו שם, ללא תנועה, ידינו מונחות על בטני, אוחזות בתאוותי העקרה. רטיבות מילאה את עיניו וקוביות הקרח נמסו אט־אט וחדלו להשמיע קול. כאשר השמש שקעה הוא התרומם ללכת. "לא תישאר לאכול?" שאלתי, "הכנתי את מה שאתה הכי אוהב, אני אגיש לך לשולחן אם תחכה עוד רגע". "זה יותר ממה שאני מסוגל כרגע", הוא ענה, נשק לשערי בנקירה, לקח את המגבעת ויצא.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ