לשחרר את נשמתי מאזיקי אבי

"חיים שנעזבו" משתלב באחד המהלכים רבי הערך המסתמנים בפרוזה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים, והוא פנייתם של סופרים רבים לעיצוב אוטוביוגרפי לא־בדיוני של יחסיהם עם הוריהם, בדרך כלל עם הורה אחד המוצג כמועדף וקרוב ללב ממשנהו. לעתים קרובות התברר עם הזמן שאותה יצירה אוטוביוגרפית חד־פעמית היא נקודת השיא המובהקת בדרכו של יוצרה, מן הסתם בזכות הנושא האינטימי, המעורבות הנפשית הטוטלית והשחרור מכבלי הבדיון. לא יהיה זה מופרך לשער ש"חיים שנעזבו" עתיד לתפוס מקום דומה במכלול כתיבתו של איל מגד

אבנר הולצמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבנר הולצמן

חיים שנעזבו, מאת איל מגד, ידיעות אחרונות — ספרי חמד, 2020, 213 עמודים

הסופר אהרן מגד הלך לעולמו ב-23 במארס 2016, מעט לפני שמלאו לו תשעים ושש שנים. ביממה האחרונה לחייו צעק וצעק שעות רבות מול בני משפחתו, שסבבו את מיטתו במוסד הסיעודי וצפו מבועתים בפרפורי הגסיסה שלו. כאשר פקח מדי פעם את עיניו נעץ בהם מבט חמור, נוקב ומאשים, כאילו יש בידם להצילו אך במקום זאת חברו יחד, כביכול, לכפות עליו את המוות שאינו מוכן להשלים עמו. הם לא העלו על דעתם לחבק אותו — "ביני לבין אבי לא היו יחסי ליטוף", ציין בנו הבכור איל — במקום זאת הפצירו ברופאים לקצר את ייסוריו ולהחיש את הפטירה המתעכבת, עד שעם שחר יצאה נשמתו.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ