סיפור | חזון איש

"הייתי מקיפה את הגרון של באך בשתי הידיים שלי עד שהנשמה תצא מגופו פעם ועוד פעם, עד שימית הוא בעצמו את המוסיקה שהתנגנה בתוך המכונית, בתוך האוזניים שלי כל כך הרבה שנים. הרגשתי שהוא הולך לקבור את אבא שלי. הסתכלתי עליו, הוא היה העולם כולו בגוף שברירי אחד. יורד לאדמה, עם זוג כפות ידיים גדולות וזוג עיני יהודי נצחיות ושבורות"

ג'וליה פרמנטו־צייזלר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'וליה פרמנטו־צייזלר

ליוסי צייזלר, אבי היקר מכל, יָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָׁלוֹם

במשך שנים אבא שלי מבקש ממני שאבוא אתו לבני ברק. סתם לאכול, הוא אומר, קצת דג לא יהרוג אותך, הוא מסתכל עלי וצוחק. במשך שנים אני מסרבת לעצמות הדג הנשאבות בין השפתיים, למזלג הננעץ בתחתית צלחת הקלקר, לבחורי הישיבה שאת קירבתם הוא מחפש. ואז ביום שישי אחד נכנסנו למכונית הקטנה שלו, שעדיין היו דבוקים בה כתמים לבנים של עבודת כפיים ואיפופי עשן סיגריות שהוא נהג לעשן לפני שנים רבות רבות. היתה סערה בשמים ואמרתי, אבא, תיקח אותי לבני ברק, בוא ניסע לשם עכשיו. הסערה היכתה בחלונות, טילטלה את המכונית, פחדתי שתנפץ את השמשות. נקישות הגשם הכועסות החרישו את האוזניים, בקושי יכולתי לשמוע מה הוא אמר. הוא שם לנו את "הסונטה בסול מינור", היצירה ההיא של באך, זאת שהוא מקשיב לה באדיקות כבר שנים. במטבח בבית של ההורים שלי היא מתנגנת ללא הרף. הקירות ספוגים בה, שולחן האוכל נוטף ממנה. הפסנתר של באך הצליח להתגבר על הסערה. עוד היינו רחוקים מהמסעדה וכבר עיני לא עמדו בזה, עבר הרבה זמן מאז שהקשבתי לבאך ואשמת ההגירה הידהדה בי. כיווצתי את הגוף לגודל גפרור לצד החלון והסתרתי את הדמעות מאבא שלי. הסתכלתי על הידיים הגדולות והמחוספסות שלו מכוונות את ההגה. בידיים האלו התקיים והסתתר העולם כולו. אני ידעתי את העולם דרך כפות הידיים האלה, ואף על פי שאני לא ילדה יותר, לא ידעתי אחרת.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ