"פרקי מכונות": הצמצום והלקוניות הם מעשה של סירוב לתוהו הנפשי

גיבורת ספרה השני של סלין אסייג היא אם שעובדת במפעל לייצור מכונות בפאתי תל אביב. באמצעות דמותה מתארת אסייג באופן מופתי ומדויק עד כאב את כל פצעיה של החברה הישראלית האומללה והאלימה

יעקב ביטון-פדידה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב ביטון-פדידה

"פרקי מכונות", ספרה השני של סלין אסייג, ניחן בכוח מדמה משוכלל וביכולת מופתית להתבונן ולתעד כל פרט בעולם החומר — דגם שלם ומהוקצע של כתיבה נבואית. הגיבורה היא אשה, אם (בתה כמעט נעדרת מעולמה), העובדת במפעל קטן. המקום הוא פאתי תל אביב — השוליים כאן רוויים והזירה דרומית. "העיר הגדולה" תמיד ברקע, מעלה אדים, ולפיכך מפתה לתמיד, מאיימת ונפקדת כבתה של הגיבורה. תל אביב מהבילה כאן, משאירה חותם ברחובותיה — המזווה הקטן והערירי של מדינה מוכה, בשעה שבצמוד אליו אסייג בונה לגיבורה חדר משלה באופן הממשי ביותר. בחדר הזה היא תמשיך לכתוב ולקרוא, שם האביונה שלה, והיא תמשיך לעבוד כדי לקיים את הארוס והאהבה. ההפרדה ברורה: זו הפרדה בין החדר לעיר והפרדה בין העבודה למין ואהבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ