"הנשף": כאשר חוסים במוסד לחולי נפש נורמליים יותר מהרופא שלהם

אנה הופ הלבישה על סיפור חייו של אחד מאבותיה עלילה עשירה ברעיונות הומניים, שהופכים את ספרה למסמך מעורר מחשבה בנוגע לזכויותיהם של בני אדם על החופש שלהם ועל מיניותם

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

תירגם מאנגלית: שי סנדיק, עורכת התרגום: ריקה גרציאני־טייכהולץ

ההיפוך שחל בגיבורי המחזה "מקבת" הוא מופת להתפתחותן של דמויות ספרותיות. אם במערכה הראשונה מבקשת ליידי מקבת שהחלב שבשדיה יחמיץ ושסכינה החד לא יראה את הפצע שהוא פוער, "שמאחורי שמיכת החושך לא יציצו השחקים לצעוק 'עד כאן עד כאן'" (כהכנה למעשים שהיא עומדת לעשות כדי לכבוש את השלטון לטובת בעלה, שנראה לה רפוי וטוב לב מדי למעשים הללו, ובתגובה להם), הרי במערכה החמישית היא מתה, אחרי שהיא מנסה לשטוף מידיה את האשמה שדבקה בהן, ומבינה ש"כל בשמי ערב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת" מריח הדם שדבק בה (אתר "שייקספיר ושות'", תרגום: דורי פרנס). מקבת, לעומת זאת, הוא הבחור הטוב בתחילת העלילה, אבל בסיומה — כשמבשרים לו על מותה של הליידי, שאותה כל כך אהב — הוא כל כך תאב שלטון, עד שכל מה שנפלט מפיו הוא: "היתה צריכה למות אחר כך" (שם).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ