"בבוא מותי" של פוקנר: נייר לקמוס תרבותי למורכבות של דרום ארה"ב

כמו ב"הקול והזעם" וביצירות גדולות ומאוחרות יותר של ויליאם פוקנר, גם ב"בבוא מותי" — שהופיע בתרגום חדש ומעולה — עוסק הסופר בדרמה ובטרגדיה, כשברקע המתח בין תודעת המוות לתשוקה לחיים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר, עורכת התרגום: אירית מילר, עורכת אחראית: רחל פן

כמעט עשור לפני מותו בטרם עת (מנפילה מסוס שהסתבכה וסופה התקף לב) אמר ויליאם פוקנר את הדברים הבאים, בראיון שפורסם באביב 1953 בגיליון חגיגי של כתב העת "פריז ריוויו", שהוקדש כולו לשיחות עם סופרים: "מטרתו של כל אמן היא לעצור תנועה, שהיא החיים, על ידי אמצעים מלאכותיים ולקבע אותה כך שכעבור 100 שנה, כשיתבונן בה זר, היא תנוע שוב, כי היא החיים. כיוון שהאמן הוא בן תמותה, האלמוות היחיד האפשרי מבחינתו הוא להשאיר אחריו דבר מה אלמותי, כי ינוע תמיד. זו דרכו של האמן לשרבט 'קילרוי היה כאן' על הקיר הסופי וחסר התקנה של השִכחה, שדרכו ייאלץ יום אחד לעבור".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ