"חיים קטנים": במפתיע, הקיצוניות של הזוועה לא מבריחה את הקוראים

הרומן של האניה ינגיהארה רווי בסבל, אימה, אכזריות וטראומה מתמשכת. אין בו גאולה לגיבור ואין בו רחמים על הקוראים, אבל הוא מציג דיוקן ספרותי נדיר של אנשים שאינם יכולים לשאת את הטוב בחייהם

ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ליאת אלקיים
ליאת אלקיים

תירגם מאנגלית: אמיר צוקרמן

"וכך, / לקח לי / שישים שנה תמימות / עד שהבנתי, / כי המים הם הטוב שבמשקאות, / וכי הלחם הוא הטעים במאכלים, / וכי אין ערך אמיתי לאמנות כלשהי / אלא אם תחדיר מעט אושר / ללב האדם" (טאהא מוחמד עלי, מתוך "שירים", תירגם מערבית: סלמאן מצאלחה, הוצאת אנדלוס, 2006)

אדם ברוך כתב שביקורת כתובה כהלכתה אוחזת בשורה תחתונה: להוציא את הארנק או לא. בהיבט הזה, המקרה של "חיים קטנים" הוא יוצא דופן (כמו גם בהיבטים אחרים, ספרותיים, ועל כך בהמשך). ספרה המרגש והמותח של האניה ינגיהארה, שהיה מועמד בין היתר לפרס מאן בוקר ברשימה הקצרה, כתוב לעילא ולעילא, ובכל זאת אי אפשר לומר: רכשו את הספר הזה מחר. לא קל להמליץ לקרוא אותו באופן גורף, לפחות לא בלי התרעה בנוסח ראו הוזהרתם.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ