"המשכונאי" של אדוארד לואיס וולנט: אי אפשר לרפא את פצעי השואה

גיבור "המשכונאי" הוא ניצול שואה מצולק המנהל חנות משכון בשכונה ענייה בניו יורק. פה ושם הספר גולש לסנטימנטליות, אך היא לא פוגמת במסר הקשוח והפסימי העולה ממנו

יובל אביבי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יובל אביבי

תירגם מאנגלית: תום דולב

אין פלא שדש הכריכה של "המשכונאי" מתהדר בתהייה סתומה, בנאלית ושחוקה מתוך ביקורת לא מאוד מעניינת ב"קירקוס ריוויוז": "כיצד ניתן לנווט בעולם בתחושת אמון, כשחווית את הנורא מכל שבני אדם מסוגלים לו?" אכן, ב–1961, כשאדוארד לואיס וולנט כתב את הספר, שגיבורו הוא ניצול שואה המנהל חנות משכון בשכונה ענייה בניו יורק על שלל טיפוסיה העלובים, לא כל כך הרבה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה ולפני שיהודי ארצות הברית (וישראל) השכילו לפרוץ את חוסר האפשרות למלל את השואה, אפשר היה להסתפק בקריאה רדודה זו, ולהכריז, כמו שנעשה על גבי הכריכה האחורית של התרגום העברי לספר, כי המסר המהדהד ממנו הוא ש"רק על ידי הזדהות עם סבלו של האחר יכול הניצול... להתעלות אל מעבר למורשתו הטראומטית". כיום אין צורך בקריאה הזאת, שמתמסרת לצורך האנושי המפוקפק — של הקורא וכנראה גם של הכותב — בקתרזיס, וכנראה גם לרצון למסגר את הספר הזה כספר שואה עם סוף אופטימי. בערך. ייתכן גם שאי־כניעה לסיסמאות האלה, כפי שהרומן דורש ברובו, היא החלטה שיווקית שגויה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ