"את המוות את רוצה לראות בעיניים": בדידותה של הגיבורה סינגולרית לחלוטין

בספרה השני מתארת אורית וולפיילר בחוכמה ובאומץ את התמודדותה של בת יחידה באמצע החיים, ששבה לגור עם הוריה המזדקנים. שפתה של הסופרת יוצרת עולם הרמטי המאפשר להרגיש את המחנק שבשהות המשותפת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נטע הלפרין
נטע הלפרין

באחת הסצינות ב"את המוות את רוצה לראות בעיניים" נזכרת מירי, ספרנית בסוף שנות ה–40 לחייה, בתופרת שהיתה נוהגת להגיע לבית הוריה ובעיקר במזוודת התפירה שלה: מזוודה לבנה, שדופנותיה מרופדות בבטנה רכה ובתוכה סדורים חוטים צבעוניים, סיכות, גירי סימון, מחטים ואצבעונים ממתכת. על גב המזוודה הודבקה באלכסון המדבקה "ניו יורק סיטי", ובכל ביקור בבית ההורים היתה התופרת מניפה את המזוודה, מניחה אותה על השולחן ופותחת אותה לרווחה, כך שלמירי הילדה התאפשר להתרומם לרגע ולראות איך "כל ניו יורק פרושה לפניה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ