"אתי החיים משחק הרבה": אני קורא את גרוסמן והוא קורא אותי בחזרה

ברומן החדש שלו מתבסס דויד גרוסמן על סיפורה של אשה אמיתית כדי לחזור ולאבחן את הטראומות של מלחמת העולם השנייה והסתעפויותיה ואת ההעברה הבין־דורית שלהן. לעתים יש בו מנות גדושות מדי של טירוף, אלימות ומיניות, אבל הסוף שלו מופתי ומרגש

מייקי דגן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מייקי דגן

סוגה: פרוזה
קהל יעד: אשכנזים, עדיפות לדור שני ושלישי לניצולי שואה
מדף: ליד "עיין ערך: אהבה" וספרי הנוסטלגיה לקיבוצים
המלצה: גרוסמן קצת מקרטע, אך מתגלה שוב כקוסם עלילות

דויד גרוסמן הוא גדול מאבחני הנוירוזה האשכנזית, ובפרט זו הקשורה להעברה בין־דורית של טראומות שואתיות. הפרק "מומיק" ב"עיין ערך: אהבה" הוא האמבלמה של "מורשת" השואה הנפשית, וגם בספרו החדש, "אתי החיים משחק הרבה", גרוסמן חוזר לווריאציה של ההעברה הזאת. כן, גרוסמן הוא עדיין המאסטר של ניתוח "המסורת שבעל פה" של השואה, אבל אם "מומיק" ו"עיין ערך: אהבה" הם יצירות מופתיות, "אתי החיים משחק הרבה" רחוק משם, אולי פשוט כי הוא מכוון פחות "גבוה" מלכתחילה וגם מכיוון שהוא ארוג סביב דמות אמיתית: אווה פאניץ'־נהיר, פרטיזנית יוגוסלבית לשעבר, שחוותה את התלאות הקשות של הטיהורים של טיטו אחרי מלחמת העולם השנייה, שרדה, עלתה לישראל וחייתה בקיבוץ שער העמקים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ