"השטן לובשת לולולמון": ספר המשך המוכיח שהשטן נמצא בפרטים הקטנים

הרומן הראשון של לורן וייסברגר הרחיב את גבולות סוגת הצ'יק־ליט, אך אין מנוס מלקבוע שספר ההמשך שלו סובל מבינוניות. הוא גדוש בחורים עלילתיים וסופו מאולץ וקונפורמיסטי

צליל אברהם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צליל אברהם

תירגמה מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי, עורכת התרגום: דנית שחר

סוגה: צ'יק־ליט
קהל יעד: חובבות "עקרות בית נואשות" ו"שקרים קטנים גדולים"
מדף: ליד "איפה את, ברנדט" של מריה סמפל ו"ג'יין יאנג הצעירה" של גבריאל זווין
המלצה: סיפור נחמד, גם אם מפגר מעט אחרי רוח התקופה

דבר אחד לורן וייסברגר איבחנה במדויק: מבין הדמויות ב"השטן לובשת פראדה", זו שראויה לספר המשך היא אמילי צ'רלטון. כוכבת הספר המקורי, אנדי זקס, העיתונאית הצעירה וטובת הלב, עשתה את שלה; אמילי, דמות המשנה האמביציוזית והקרה כקרח מהספר הראשון, תופסת כאן את המקום הראוי לה, והיא סרקסטית, הרואין־שיקית, מעשנת בשרשרת, בולעת כדורי הרגעה, שותה ומגלגלת עיניים לכל עבר — אחת כזאת שבא לכן ללכת איתה למסיבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ