היא היתה רוצה להיות אלנה פרנטה, אבל כבר יש מישהי כזאת

ללא עלילה מעוררת מחשבה, בלי רמז לביקורת חברתית ועם אפס מודעות עצמית, "גן ההרדופים" הוא ניסיון מביך מאוד של רוזה ונטרלה לחקות סופרות איטלקיות גדולות ממנה כמו נטליה גינצבורג ואלנה פרנטה

ג'וליה פרמנטו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'וליה פרמנטו
  • שם הספר: גן ההרדופים
  • סופר/ת: רוזה ונטרלה
  • מו"ל: שוקן
  • מס' עמודים: 245
  • מחיר: 99

תירגם מאיטלקית: ארנו בר

סוגה: פרוזה
קהל יעד: חובבי רומנים איטלקיים שנתקעו בשנות ה–50
מדף: הרחק מספריהן של נטליה גינזבורג ואלנה פרנטה
לסיכום: לקסיקון משפחתי כושל

לעתים רחוקות אני מתחרטת על כך שקראתי ספר. ספרים הם כמו אנשים, גם במשעממים ובצפויים שבהם אפשר תמיד למצוא נקודה של אור, של חמלה, של סקרנות, וללמוד משהו. את "גן ההרדופים" קראתי ובסיום הקריאה ממש הצטערתי. לא רק שחוויית הקריאה היתה צולעת ומקרטעת, אלא שבסיומה הרגשתי שהמחברת — רוזה ונטרלה — שדדה ממני זמן. לא יודעת אם הייתי עושה משהו משמעותי עם הזמן הזה; אולי הייתי אופה עוגיות, אולי צופה בעוד פרק של "הסופרנוס", אולי מסדרת קצת את ארון הבגדים. באמת היתה איזו שמלה שרציתי לתקן.