"ליאור רובין" של ערן הורוביץ: להתמסר ליש, להתמסר לאין

בספר הביכורים של ערן הורוביץ הגיבור מגיע לחיפה בעיצומו של מרד בהוריו. אף שההוצאה מציגה את הרומן כדיוקן דורי של ילידי שנות ה־90, עיקר כוחו הוא דווקא בבניית דמות אחת, המעניינת הרבה יותר מהיומרה המכבידה שהוצמדה לו

אוהד זלצר זובידה
אוהד זלצר זובידה

סוגה: פרוזה
קהל יעד: רומנטיקנים חסרי תקנה בני כל הדורות
מדף: לצד "אנשים נורמלים" מאת סאלי רוני
לסיכום: ספר בעל תנופה קדחתנית שמצליח לסחוף את הקורא 

הכריכה האחורית של "ליאור רובין", ספר הביכורים של ערן הורוביץ, יליד 1994, מבקשת להציע בלשון מסתייגת כי ייתכן שהתמונה שעולה מן הספר היא "תמונה של דור". אני ניצב מול יומרה זו באי־נוחות מסוימת. האם התבקשתי לכתוב על הספר הזה מפני שאני שייך במידה כזו או אחרת לאותו "דור"? האם העובדה שחשתי לעתים קרובות הזדהות עמוקה עם החוויות הרגשיות המתוארות בכישרון רב בשלושת הסיפורים המרכיבים את הספר, ועם עולם הדימויים של הדמויות העומדות במרכזם, מאששת יומרה זו? או שמא ייתכן שהורוביץ ואנוכי, לפחות על הנייר, פשוט דומים למדי?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ